עד לפני הקורונה, לימדתי העשרה מדעית לילדים ואז העבודה נפסקה. עברו כמה חודשים ומקום העבודה ביקש ממני לכתוב מערכים מותאמים לזום כדי שנוכל להתחיל ללמד. לא ידעתי איך זה ייתקבל ואיך זה יישתלב עם ההריון שלי אבל ישבתי לכתוב. המערכים יצאו לדרך והתחלתי לעבוד עם כיתות וגנים בערים שונות בארץ. זה מתאפשר עכשיו כי אין הגבלת מרחק בזום, אפשר ללמד בכל מקום בארץ.
בהתחלה, ובעצם עד היום, אני נתקלת בלא מעט קשיים של גננות שמתקשות להתחבר לאינטרנט, והרבה שיעורים מתעכבים לא מעט בגלל קשיים טכניים, אבל היתרון עולה על החסרונות, כי קודם כל ומעל הכל הבטן ההולכת וגדלה לא מפריעה למהלך השיעור, כי למען האמת הם בכלל לא מודעים לכך שאני בהריון, רואים אותי רק מקו הכתפיים, וזה יתרון משמעותי. אני לא צריכה להתעסק בכלל עם בעיות משמעת, זה על הגננות או המורות, תלוי בגיל המשתתפים. ילדים שלא ממש רוצים לקחת חלק בשיעור מכבים את המסך והופכים למשתתפים פסיביים. אני לא הייתי מצליחה לשרוד בלי לקרוא כל יום דברי חיזוק באתר https://www.michaellaitman.com/he/ או באתר http://laitman.net
לקחתי על עצמי משימה סמויה, לגרום למשתתף פסיבי לא לעמוד בפיתוי ולהדליק את המסך כדי להשתתף במשחק, כשזה קורה זה פשוט ניצחון קטן. מתגעגעת לפעמים למגע הישיר עם הילדים, להתרגשות מהגילוי לאחר ניסוי מדעי מוצלח במיוחד, אבל הגננות מקבלות את ההנחיות המדויקות מה לקנות ואיך לבצע אחר כך את הניסוי בגן, לאחר שהשיעור מסתיים. אין לי ספק שהעתיד נמצא בשיעורי הזום הללו, הם בטח ישתפרו עם הזמן ויהפכו לנגישים יותר לכל אדם, גם לאלו המתקשים במובן הטכנולוגי. אני אצטרך בקרוב לפרוש גם מזה לבינתיים, כי הלידה ממש מתקרבת, אבל בינתיים מודה על מזלי הטוב שמאפשר לי לחוות את הלמידה מרחוק. הילדים שמחים וצוהלים, הגננות יוצאות מרוצות, ילדי בית הספר נשארים שעות רבות אחרי החוג ומתנסים במבוכים וחדרי הבריחה, ומנסים לעלות שלבים בעצמם. פשוט תענוג. אחרי הלידה אני זכאית לשלושה חודשי חופשה, לא בטוח שאצטרך אותם, כי זה לא מאוד קשה להעביר ככה חוגים, לא דומה בכלל להיערכות שהייתה בחוגים הפיזיים שהעברנו.
