הם באמת מנסים להשאיר אותי חלק מהמשפחה, למרות הקורונה. אבל מה לעשות, אני בת שבעים וארבע, ימי כאם אקטיבית חלפו עברו ונותרתי לבדי בבית. ילדיי הפכו להורים, גרים הרחק ממני ואני חליתי. זה התחיל מרגל חלשה, התחלתי להיסחב לכל מקום עם עגלת הקניות שלי כדי לא להודות בכך שאני זקוקה כבר להליכון. כשהגעתי לרופא הוא אמר שעלי לעבור ניתוח גב כדי להציל את ההליכה ואכן, בתוך ימי הקורונה המטורפים נקבע לי תור לניתוח. הניתוח לא הצליח, חדר חיידק לחוט השדרה שלי ואושפזתי זמן רב בבית החולים. שניים מארבעת ילדיי התמידו והגיעו יום יום לבקרני כדי שלא אשאר לבד, אך השיקום סירב להגיע ונותרתי סיעודית לחלוטין, מוטלת כאבן ללא הופכין במיטת בית החולים. אמרו שעלי לעבור למוסד שיקומי ושילדי לא יוכלו לבקר אותי יותר בגלל הקורונה.
עכשיו אני כאן, במוסד. מקבלת טלפונים מיקרי, אך נותרתי לבדי. מסביבי הרבה מאוד סבל ובדידות. המשפחה שלי פטורה מהנטל שלי. אתמול הודיעו לנו שהתגלה חולה קורונה בחדר הסמוך. כולנו עברנו בדיקות לשלילת הקורונה אך התברר לי לתדהמתי שנדבקתי. אני חולת קורונה. ללא תסמינים. בשעה אחת לפנות בוקר באו להעביר אותי למחלקת הקורונה ועולם החוץ נסגר עלי באופן סופי. זמני, אך סופי. החולה המסכנה שבחדר הקודם שלי נדבקה אף היא וכשמצאה אותי במחלקת קורונה, סירבה לעזוב. הפכתי למשפחתה. לא הסכימה לדבר עם האחים שבמחלקה ולא עם בתה שהתחננה לקשר עם האם. רק איתי.
בהדרגה התעוררה בי תחושה של אותה אימהיות מחייבת שליוותה אותי לאורך כל שנות הגידול של הילדים שלי. זנחתי את הכאב שלי ודבקתי בה. בלילות חסרי שינה שמרתי עליה שלא תפחד. כשהייתה משוטטת במסדרונות המחלקה עם טיטול מלא צואה בידיה ודמעות בעיניה, הייתי מגייסת כוחות שחשבתי שנטשו אותי, לוקחת את ההליכון וקוראת לאחים שיסייעו לה. היא מבוגרת ממני, אך צריכה אותי כמו אז, כשבני הפעוט בן השנתיים נסמך על ידי אל עבר צעדיו הראשונים. כאן הבנתי שמשפחה זה משהו שאתה בוחר. זה לא חייב להיות הילד שילדת, ההורה שקיבלת. משפחה זה מה שהלב מגדיר כקרוב. בעוד כשבוע אשתחרר הביתה, חברתי נלקחה מכאן. האחות המחלקתית הודיעה לי שהיא נפטרה, תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.