פתחו את השער

תמיד ביום כיפור אנו קוראים שיפתח לנו שער ולרוב זה מתוך עצב, שבר, צעקה גדולה ואולי בתוספת של הצום והתפילות נוצרת הרגשת אווירה של קדושה כשכולם עושים זאת יחד. אבל פתיחת השער האישית שלי לא היתה ממשבר אלא משמחה ואלי לא היה זה יופ הכיפורים האישי שלי אלא חג הפורים כך שהבנתי מה המשמעות של כ-פורים. פתחתי באקראי, שמחתי מלא החופן, עלי להיזהר ששמחתי לא תעלה על גדותיה. כשנשאלנו, קבוצת לימוד גדולה שרובה לא היתה מוכרת לנו, איך הגענו ללימודי הקבלה, מאה איש ענו תשובה זהה. מופתעים מאוד היינו כשאמרנו שהובלנו הנה וכשבאנו הנה קידם את פניינו הגורל הטוב שאמר לנו, "קח לך".

אלוהים נמצא במקומות הנמוכים ביותר

אני זוכרת היטב את התדהמה הכללית בחדר, בפרט אצל החדשים, לכאורה, שהסתכלו עלינו במבוכה. אני אומרת לכאורה, כי לכל אחּד ואחד מאיתנו יש מה שנקרא "רשימו". לכל אחד רשימה קדומה שהביאה אותו והגילוי המשותף היה מחייה נפשות, או, כמו שאומרים באיידיש, אמחייה. גם כן סוג של רשימו רוחני.

מעולם קפקאי לעולם רוחני

גבורו של קפקא יושב בשער העיר, וממתין שהשומר יתן לו להכנס. במאמר של בעל הסולם, נדחה  הגיבור על ידי שומרי הסף מלהיכנס להיכל המלך, וגם הוא מגלה שמעולם לא היה שם שער. שני חכמים, שער אחד, והרבה מוסר השכל (הביטוי עולם קפקאי מתאר עולם אפל, דרך ללא מוצא). הגיבור שלו בסיפור "לפני החוק", יושב שנים לפני שער החוק ומבקש רשות כניסה. כשכבר אפסו כוחותיו הוא שואל מדוע אין לו אפשרות כניסה, ואז הוא מקבל תשובה שהכניסה נועדה במיוחד למענו ועתה היא עומדת להסגר.

אני ישר חושבת על המושג הקבלי "בשבילך נברא העולם". אך אין אנו יודעים מי מנהל אותו ואיך אנחנו משתתפים במהלך. אנו מרגישים את עצמנו נשלטים בידי מערכת חוקים מסתורית שאיש אינו מצליח לפצח באמת.התשובה של בעל הסולם, הרב אשלג, שתרגם מארמית את ספר הזוהר ונתן פתח להתרשם מיופיו של הספר, גם הוא שם שער עם שומרים ושוטרים, מלך שמקשה על אוהביו להיכנס בשער, אך הוא עושה זאת על-מנת לגלות מי באמת רוצה להגיע, להיכנס, "ורק הגיבורים אשר מידת סבלנותם עמדה להם" נצחו את השומרים, ופתחו הפתח וזכו תיכף לקבל פני המלך. רק כשהם רכשו את התכונות החדשות וראו שבעצם השער תמיד היה פתוח.